יום הולדת 97

היום יום הולדת ה-97 של אימא.

אבל אימא כבר לא איתנו כ-12 שנה, היא נפטרה מספר חודשים לפני יום ההולדת ה-85 שלה.
כשהייתה בת 82 חלתה בסרטן לבלב קטלני ונלחמה במחלה שנתיים, היא ממש לא "התלוצצה עם רופאיה", אלא שעברה ניתוח מורכב מאוד שמכונה על ידי אנשי המקצוע "ניתוח רקונסטרוקציה של הלבלב –
 Reconstruction Procedure – Whipple Procedure.
בזמנו, כשאימא חלתה, הייתי אימא צעירה יחסית לילד בן 10 ולילד בן 8, בזמן האבחון הייתי בת 41 ועבדתי במשרד ראש הממשלה. חיי סבבו אז סביב למצוא את המנתחים הטובים ביותר, להמשיך בעבודה מאומצת עם רף אחריות מקסימלי, לטפל באימא, לטפל במשפחה הגרעינית שלי וגם... בעצמי.
זוכרת את המערבולת הענקית שסחפה אותנו אז, אותי, את משפחתי שלי ואת האחים שלי.
מסתבר שכשנופל עליך אבחון בסדר גודל כזה, לוקח זמן עד שבוחרים בדרך הטובה ביותר לטפל ובבחירת בתי חולים וצוות רפואי מתאים.
בנוסף לשיקולים "מקצועיים" גרידא, מתמודדים גם עם הדאגה והפחדים של הסובבים אותך, לעיתים קרובות, במקום לפגוש הקשבה ואמפטיה "נקייה", את מוצאת עצמך בעמדה של "מרגיעה פחדים של הזולת", עיניים פעורות של אנשים מפוחדים, כמו אז, לפני שנים רבות כשאובחן גידול ראש שפיר בגודל של כדור טניס אצל אחת האחיות שלי. משנודע על הדבר, הייתי נאלצת להתמודד עם עיניים פעורות, פיות שלא מצליחים להיסגר, אולם מתעשתים במהירות שיא ומצליחים לפלוט מלים, שאלות כגון: איך זה קרה? כיצד שמתם לב? אימאל'ה, אולי תהילים? תאמרי לי בבקשה כיצד אובחנה. שאלות ומלים זורמות נשפכות, ללא זהירות, כאילו במבול מדובר. ואני, לעיתים סבלנית ולעיתים לאו, תלוי בקהל, מסבירה שהייתה בעיה תחילה בשדה הראייה (במקרה של הגידול בראש של האחות) ושל צהבת הדרגתית (במקרה של סרטן הלבלב). מנתקת לעיתים את רצף השאלות, מפנה פעמים אחרות לאינטרנט...

ובכן, אם נחזור לסיפור של אימא, היא הרגישה לא בטוב חודשים רבים לפני האבחון, ענייני עיכול לא פטורים, כבד שומני, נטייה גנטית אולי, ואולי, כמו שאחד מן הפרופסורים הרבים הסביר לי פעם "רוב האוכלוסייה הנשית מעל גיל שמונים תחלה בסרטן, בין אם בסרטן השד או אחרים", כמו שאומרים בספרדית: “Es ley de vida” (זה חוק החיים) ואני מצדי, הייתי אומרת: “Es ley de muerte” (זה חוק המוות). משהגיע האבחון והתחלנו להבין במה מדובר הבנו כי גזר הדין כבד מאוד, בין סוגי הסרטן, נודע סרטן הלבלב כקשה ואלים במיוחד, והניתוח הזה, ניתוח רקונסטרוקציה של אחרי כריתת הלבלב, בין הניתוחים הקשים ביותר שברפרטואר המנתחים.
יום הניתוח נקבע, והניתוח עבר בהצלחה, ללא זיהומים, אולם אז התוודתה אימא ואמרה שקיוותה אולי שלא להתעורר, למות מות מטופל על שולחן הניתוחים, אולי זה היה קורה, אילו לא דאגנו למצוא לה את מיטב המנתחים, בארץ ובעולם.

פחות משנתיים לאחר מכן היא נפטרה, באשר אלי, בחרתי אז לעזוב את "המשרד" למען טיפול מסור באימא, גם כך הם היו משלמים לי לפי "סימנים", כלומר, היו סופרים את המלים שהייתי מתרגמת ומשלמים בתמורה, הבדיחה שלי של אותם זמנים (אני זוכרת תקופות בחיי לפי ה"בדיחות" העונתיות שלי) הייתה שבכל מקום עבודה אחר אפשר ללכת לשירותים ולארוחת צהריים על חשבון המעביד, אבל לא במשרד ראש הממשלה. הצלחתי לשמור על שלוות ילדי, וכמו שנהגו בי, נהגתי בם, לנסות להסתיר ולהרגיע עד כמה שניתן, להפחית בפניהם את חומרת המצב.
כפי שנכתב רבות בנושא, יש "חסד" מסוים בשנים הסופניות של חולה, למרות הכאב והסבל, העובדה שהקץ סומן מביאה את הצדדים לקלוזר (closure) אולטימטיבי. אין כמו הקצאת זמן החיים לביטול אגו האדם. המלווה את החולה בעצם מבטל עצמו בפני הרופאים, המערכת, המסגרת הרפואית, הוא מנסה להצטיין בתפקידו, למלא אחר המשימות האדמיניסטרטיביות, ללוות את החולה במסדרונות בית החולים, לנסות להבין בטפסים ובתרופות. במציאות ההזויה של הרפואה בישראל, נוצר מצב, לאחר הניתוח, שהתרופה שניתנה לנו כמעט אזלה מהשוק. אחת הרוקחות הרחמניות בבית החולים, הסבירה לי את התמונה, ישנה הנחייה לתת את המרשם הזה, אולם התרופה אזלה, יש ללכת לרופא ולבקש את התרופה החלופית, ואז לחשה באוזני את השם.

במעמד אחר, ליוויתי את אימא לאחד מראשי המחלקה האונקולוגית, הפרופסור הציע בפנינו לעשן ג'וינטים, "כמו שנהוג היה בימי צעירותי בירושלים" אמר, והושיט לנו שקית עם מספר יחידות. הרפתקאות הזירה הרפואית וסגל קברניטי ספינת הרפואה בישראל. אנקדוטות ועוד אנקדוטות. למרות שכשאתה חי את הסרט בזמן אמת, לא תמיד מברכים על פיתולי העלילה.

נראה כי ברכת יום הולדת זו שלאחר המוות הפכה למגילה ארוכה, אז, אימא יקרה, כפי שאמרתי לך מספר ימים לפני שעזבת אותנו, תודה, תודה רבה על השנים שנתת לנו, על כך שגידלת אותי באהבה ונתינה אין קץ, על אהבתך חסרת הפשרות, על כך שהיית כל כך כל כך א י מ א.

תהי נשמתך צרורה בצרור החיים.

Five years have passed - Rest In Peace IMA

Five years have past since my IMA died. Today the word IMA is uttered at my home al least 10 times per day, but it is my two boys who say it. I have not said it for five years. I miss you IMA, I will always miss you. You were my mother, and my friend, my very close and dear friend. You used to tell me this in special occasions, and sometimes when you had a request: that I am not just your dear daughter, I am your friend. So now I tell you, IMA, you also were my friend. I miss our telephone conversations, your counseling, your wise mind, your sage advise. I miss your silences and your kind nodes. I was with you the last night of your life and I consider it a PRIVILEGE. I remember you as you were once, a dear mother, with a soft and warm body that was always ready to hug us. Always there for us. Rest In Peace, IMA, you will not be forgotten, we carry you in our minds and our souls, all the time.

Cat in Cemetery

Last month I visited Paris,

My husband could not join me, so I planned to go with a friend, but then, an attractive translation project came along, my friend could not come and, finally, I decided to go by MYSELF.

It's a kind of VIPASANA visiting a big city by yourself; you can do whatever you want all day and choose the sights and sites that you prefer to see.

This time it was the first time I was abroad since IMA died… friends have already told me that the first year of mourning is extremely difficult since there are many "first events" that you do for the first time without the loved one… indeed IT WAS difficult, the simple fact that I could not share my experiences – as I always used to – with my mother was very hard for me…

In any case, I decided to visit the famous Cemetery of Montmartre, which I found extremely peaceful and aesthetic. At a certain point a cat caught my eye since he was sitting calmly among the graves…

Of course, you cannot avoid thinking about your own death, that shall come one day and seize you from the world of the living; and, subsequently, about your present life, and whether you are living it in a worthful and meaningful manner…

In the material modern world of today, which is full of noise and constant interruptions, I would recommend everyone to invest the time for going for a peaceful walk in a cemetery…

plated fish and death

It is difficult to grasp the magnitude and deep meaning of DEATH. Lots of texts and books have been written on this major existential issue, and even a whole school of philosophy called "existentialism" was founded based on these thoughts… When I see a giant plated fish swimming around in a pond, I have the association of COLD and SOLITUDE that might be related to DEATH.

February 3rd, 2007 - IMA's garden

gilui matzeva

A picture taken in the seventies

THE END

Two weeks ago, on Saturday, November 10th, at 11 am, my mother died.

She died after a courageous battle against cancer.

I was with her at her last moments and so were my two sisters, she died in her bed at her home, with no medical intervention, as she wished to.

I passed with her the last night of her life and prayed for her "SHMA ISRAEL" although I consider myself a non religious Jewish woman.

We shall never, never forget her dignity and courage, which se kept till her very last moments.

The diagnosis

Two years ago, on November 2005 we found out that my mother was sick with pancreatic cancer.

For some weeks already, IMA (mother in Hebrew) complained of pain and difficulties eating, of course we called some doctors that said that it is probably a VIRUS.

One of the last images I held of my "non cancerous" mother is me and her enjoying a sunny day on "Hof Hatzuk", a nice beach located on the north part of Tel-Aviv, me walking on the shore and IMA waving on my direction. This event took place two days before the diagnosis.

Two days after our outing at the beach my mother waked up suffering from jaundice.