יום הולדת 97

היום יום הולדת ה-97 של אימא.

אבל אימא כבר לא איתנו כ-12 שנה, היא נפטרה מספר חודשים לפני יום ההולדת ה-85 שלה.
כשהייתה בת 82 חלתה בסרטן לבלב קטלני ונלחמה במחלה שנתיים, היא ממש לא "התלוצצה עם רופאיה", אלא שעברה ניתוח מורכב מאוד שמכונה על ידי אנשי המקצוע "ניתוח רקונסטרוקציה של הלבלב –
 Reconstruction Procedure – Whipple Procedure.
בזמנו, כשאימא חלתה, הייתי אימא צעירה יחסית לילד בן 10 ולילד בן 8, בזמן האבחון הייתי בת 41 ועבדתי במשרד ראש הממשלה. חיי סבבו אז סביב למצוא את המנתחים הטובים ביותר, להמשיך בעבודה מאומצת עם רף אחריות מקסימלי, לטפל באימא, לטפל במשפחה הגרעינית שלי וגם... בעצמי.
זוכרת את המערבולת הענקית שסחפה אותנו אז, אותי, את משפחתי שלי ואת האחים שלי.
מסתבר שכשנופל עליך אבחון בסדר גודל כזה, לוקח זמן עד שבוחרים בדרך הטובה ביותר לטפל ובבחירת בתי חולים וצוות רפואי מתאים.
בנוסף לשיקולים "מקצועיים" גרידא, מתמודדים גם עם הדאגה והפחדים של הסובבים אותך, לעיתים קרובות, במקום לפגוש הקשבה ואמפטיה "נקייה", את מוצאת עצמך בעמדה של "מרגיעה פחדים של הזולת", עיניים פעורות של אנשים מפוחדים, כמו אז, לפני שנים רבות כשאובחן גידול ראש שפיר בגודל של כדור טניס אצל אחת האחיות שלי. משנודע על הדבר, הייתי נאלצת להתמודד עם עיניים פעורות, פיות שלא מצליחים להיסגר, אולם מתעשתים במהירות שיא ומצליחים לפלוט מלים, שאלות כגון: איך זה קרה? כיצד שמתם לב? אימאל'ה, אולי תהילים? תאמרי לי בבקשה כיצד אובחנה. שאלות ומלים זורמות נשפכות, ללא זהירות, כאילו במבול מדובר. ואני, לעיתים סבלנית ולעיתים לאו, תלוי בקהל, מסבירה שהייתה בעיה תחילה בשדה הראייה (במקרה של הגידול בראש של האחות) ושל צהבת הדרגתית (במקרה של סרטן הלבלב). מנתקת לעיתים את רצף השאלות, מפנה פעמים אחרות לאינטרנט...

ובכן, אם נחזור לסיפור של אימא, היא הרגישה לא בטוב חודשים רבים לפני האבחון, ענייני עיכול לא פטורים, כבד שומני, נטייה גנטית אולי, ואולי, כמו שאחד מן הפרופסורים הרבים הסביר לי פעם "רוב האוכלוסייה הנשית מעל גיל שמונים תחלה בסרטן, בין אם בסרטן השד או אחרים", כמו שאומרים בספרדית: “Es ley de vida” (זה חוק החיים) ואני מצדי, הייתי אומרת: “Es ley de muerte” (זה חוק המוות). משהגיע האבחון והתחלנו להבין במה מדובר הבנו כי גזר הדין כבד מאוד, בין סוגי הסרטן, נודע סרטן הלבלב כקשה ואלים במיוחד, והניתוח הזה, ניתוח רקונסטרוקציה של אחרי כריתת הלבלב, בין הניתוחים הקשים ביותר שברפרטואר המנתחים.
יום הניתוח נקבע, והניתוח עבר בהצלחה, ללא זיהומים, אולם אז התוודתה אימא ואמרה שקיוותה אולי שלא להתעורר, למות מות מטופל על שולחן הניתוחים, אולי זה היה קורה, אילו לא דאגנו למצוא לה את מיטב המנתחים, בארץ ובעולם.

פחות משנתיים לאחר מכן היא נפטרה, באשר אלי, בחרתי אז לעזוב את "המשרד" למען טיפול מסור באימא, גם כך הם היו משלמים לי לפי "סימנים", כלומר, היו סופרים את המלים שהייתי מתרגמת ומשלמים בתמורה, הבדיחה שלי של אותם זמנים (אני זוכרת תקופות בחיי לפי ה"בדיחות" העונתיות שלי) הייתה שבכל מקום עבודה אחר אפשר ללכת לשירותים ולארוחת צהריים על חשבון המעביד, אבל לא במשרד ראש הממשלה. הצלחתי לשמור על שלוות ילדי, וכמו שנהגו בי, נהגתי בם, לנסות להסתיר ולהרגיע עד כמה שניתן, להפחית בפניהם את חומרת המצב.
כפי שנכתב רבות בנושא, יש "חסד" מסוים בשנים הסופניות של חולה, למרות הכאב והסבל, העובדה שהקץ סומן מביאה את הצדדים לקלוזר (closure) אולטימטיבי. אין כמו הקצאת זמן החיים לביטול אגו האדם. המלווה את החולה בעצם מבטל עצמו בפני הרופאים, המערכת, המסגרת הרפואית, הוא מנסה להצטיין בתפקידו, למלא אחר המשימות האדמיניסטרטיביות, ללוות את החולה במסדרונות בית החולים, לנסות להבין בטפסים ובתרופות. במציאות ההזויה של הרפואה בישראל, נוצר מצב, לאחר הניתוח, שהתרופה שניתנה לנו כמעט אזלה מהשוק. אחת הרוקחות הרחמניות בבית החולים, הסבירה לי את התמונה, ישנה הנחייה לתת את המרשם הזה, אולם התרופה אזלה, יש ללכת לרופא ולבקש את התרופה החלופית, ואז לחשה באוזני את השם.

במעמד אחר, ליוויתי את אימא לאחד מראשי המחלקה האונקולוגית, הפרופסור הציע בפנינו לעשן ג'וינטים, "כמו שנהוג היה בימי צעירותי בירושלים" אמר, והושיט לנו שקית עם מספר יחידות. הרפתקאות הזירה הרפואית וסגל קברניטי ספינת הרפואה בישראל. אנקדוטות ועוד אנקדוטות. למרות שכשאתה חי את הסרט בזמן אמת, לא תמיד מברכים על פיתולי העלילה.

נראה כי ברכת יום הולדת זו שלאחר המוות הפכה למגילה ארוכה, אז, אימא יקרה, כפי שאמרתי לך מספר ימים לפני שעזבת אותנו, תודה, תודה רבה על השנים שנתת לנו, על כך שגידלת אותי באהבה ונתינה אין קץ, על אהבתך חסרת הפשרות, על כך שהיית כל כך כל כך א י מ א.

תהי נשמתך צרורה בצרור החיים.